סיפורים אמיתיים

[קרדיט: שלמה בן-לולו, אתר קוסקוס. ראה גם באתר דעת]

למשפחת חג'וואל בעיר טאנז'יר שבמרוקו, נולדה תינוקת מדהימה ביופייה. הוריה יהודים כשרים ויראי שמים, גידלוה במסירות אין קץ וחינכוה על ברכי האמונה ודרכי ה'. לכשהתבגרה והייתה לנערה יפת תואר באופן מיוחד, דאגו הוריה לביטחונה שמא יאונה לה רע. אביה נהג לומר לה שככל שתימנע לצאת מהבית כן ייטב לכולנו. והילדה סוליקה שחונכה לכיבוד אב ואם קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה מלצאת אל הרחוב.

נוסף לחוכמתה ויראת השמים המופלאה שבה, התפרסמה הנערה סוליקה בין יהודי הקהילה בשל מידותיה וטוב ליבה שהאפילו בעוצמתם על יופייה הנדיר.

שימעה של בת היהודים יפת התואר, הגיע לאוזניו של אחד מבני העשירים המוסלמים שגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזו ישא לאישה ויהי מה! מכשול אחד היה בדרכו, דתה של הנערה.

באחד הימים הגיע הגביר המוסלמי העשיר לבית הורי סוליקא ותבע להשיא את ביתם לבנו, אך תחילה עליה להתאסלם. זעם ופחד תקפו את הורי הנערה, ובמר ליבם החליטו להחביא את ביתם בבית ידידים עד יעבור זעם. בהכירם את הגביר העשיר, ידעו כי דבר לא ימנע ממנו לבצע את זממו. ואכן, לא עבר זמן וחיילי המושל הגיעו לבית חג'אוול ובידם צו מאסר נגד ביתם סוליקה. לאחר שהפכו את הבית בחיפושם אחר הנערה, לקחו החיילים את האם כבת ערובה עד שתימצא הבת. משהגיעה לאוזניה הבשורה המרה על מעצר אימה, החליטה ללא דיחוי על הסגרת עצמה לידי המושל האכזרי ולהביא לשחרור אימה מציפורניהם של הצוררים.

הנערה סוליקה הובאה בפני שופטים מוסלמים בהאשמה שקיבלה עליה את דת האיסלם ולאחר התאסלמותה התחרטה ושבה לחיק יהדותה. מעשה זה, שהיה עלילה שהמיטו עליה בן העשיר ומשפחתו, נחשב לחטא חמור בדת האיסלם ועונשו אחד, הוצאה להורג!

השופטים המוסלמים העמידו בפניה ברירה אחת, לחזור לדת האיסלם ולא, תוצא להורג. באומץ עילאי עמדה הנערה בפני השופטים העויינים ואמרה בגאון: "מעולם לא התאסלמתי, יהודיה הייתי ויהודיה אשאר לעולם. לא אעבור על דתי, אקבל עליי את גזר הדין ואמות על קידוש השם! השופטים שלא ציפו לתגובה תקיפה כזו, דחו את המשפט למועד אחר. משהמשיכה להתעקש על דעתה, חרצו השופטים את דינה – להיהרג בחרב. העבירוה לעיר פאס מקום מושבו של המלך לביצוע גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה ונדהם אף הוא מיופייה, הבטיח לה שאם תתאסלם ותינשא לו, תיהפך היא למלכת מרוקו. לא הכסף והזהב ולא הכבוד והשלטון ישתוו בערכם לאמונה באלוהי ישראל, אלוהי האמת והצדק, ענתה לו בפסקנות.

משנוכח בן המלך שהנערה מתעקשת שלא להמיר את דתה, איים עליה שבגין  עקשנותה יבולע לכל יהודי מרוקו. מאמציו לשכנעה לא ידעו גבולות, ולבסוף החליט להביא אליה את רב העיר לדבר אל ליבה. "ידוע לך כי גורל יהודים רבים תלוי ועומד על כתפייך, ובידך להצילם" כן השיבה סוליקה בענווה, אך לא אחטא לאלוהי ולא אעבור על דתי אף לא במחיר חיי וחיי רבים מעמי. לב הרב נתמלא גאווה ועיניו התלחלחו מדמעות לנוכח עמידתה האיתנה של הנערה. קם הרב, בירך את הנערה ויצא לדרכו.

עד לרגע האחרון לפני ביצוע גזר הדין ניסה בן  המלך לדבר אל ליבה אך לשווא. סוליקה אטמה את אוזניה וקיבלה את גזר דינה. בשוויון נפש ובשלווה גמורה מסרה סוליקה את נפשה למען קידוש שם שמים.

סוליקה הקדושה הובאה למנוחת עולם ונטמנה בעיר פאס ליד של שני חכמים גאוני עולם ! רבי יהודה בן עטאר ורבי אבנר הצרפתי.

הנערה סוליקה הפכה לסמל קדושה ומופת ליהודי מרוקו ומאז כונתה בפי כל "לאללה סוליקה".

תשעים ושלוש בנות יעקב (1942)

[ראו גם: ויקיפדיה]

סיפור על תשעים ושלוש נערות חרדיות מ"בית יעקב" שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים בזמן השואה. הסיפור מבוסס על מכתב ששלחה חיה פלדמן, אחת מהנערות, מתוך גטו קרקוב, אל מאיר שנקולבסקי, מזכיר תנועת בית יעקב העולמית וחבר הוועד המרכזי של אגודת ישראל בניו יורק. 

"איני יודעת מתי מכחב זה יגיע לידכם, וגם אם כב' עדיין זוכר אותי. פגשתי את כב' בכנסי' במרינבד. כשמכתב זה יגיע לידכם כבר לא אהי' בין החיים עוד שעות אחדות והכל יהי' שייך לעבר. היו לנו כאן 4 חדרים. אנחנו כאן 93 בחורות מגיל 22-14, כולנו חניכות בית-יעקב. ביום 27 ביולי באו סזכני הגיסטאפו, הוציאו אותנו נזדירתנו והשליכו אוחנו לחדר חשוך , יש לנו רק  מים לשתות, הבחורות הצעירות מפחדות מאד. אבל אני מנחמת אותן כי עוד נתראה ונהי' ביחד עם אמנו שרה. אתמול הוציאו אוחנו מחדר החושך, רחצו אותנו ולקחו כל בגדינו, השאירו רק כתנות לבשרנו. אמרו לנו כי היום יבואו החיילים הגרמנים לבקר אותנו. מיד נשבענו כל אחת לעצמה למות ביחד. -- הגרמנים אינם יודעים כי המרחץ שנתנו לנו הוא טבילה לפני מותנו, כולנו הכינונו סם. כשהחיילים יבואו נשתה הסם. היום הננו כולנו יחד. אומרות וירוי כל היום. אין אנו מפחדות כלום. יש לנו בקשה אחת מכב' : אמרו קדיש אחרי 93 בנות ישראל."

חיה פלדמן, קראקא
(ספר היובל של -בית יעקב., תל-אביב, תשכ"א)

מזלו של סנדלר - השאה עבאס הראשון (1557-1629)

[קרדיט: אתר שלום לעם]

מלך פרס, השאה עבאס הראשון, נודע כמלך קשוב במיוחד לרחשי לב אזרחיו. איש לא ידע כיצד הצליח תמיד לדעת אלו חוקים מעוררים תסיסה בעם ועדיף לבטלם, ואלו חוקים ניתן להשאיר על כנם. הסיבה הייתה פשוטה וסודית: מדי שבוע, באחד הלילות, היה השאה לובש בגדי אדם פשוט ומסתובב בחשאי בקרב נתיניו, וכך ידע מכלי ראשון את רחשי ליבם.
לילה אחד, לאחר שסיים את סיורו והתכונן לשוב לארמון, הבחין השאה כי על אף שכל הרחוב חשוך, עדיין מנצנץ אור מחלון אחת החנויות.
השאה התקרב לבדוק מי מנתיניו ער בשעה כה מאוחרת ומה מעשיו. כשנכנס לחנות פגש סנדלר שישב באפס מעשה ונראה עייף ועצוב. השאה החל לקשור עמו שיחה, והסנדלר שכמובן לא ידע מי ניצב לפניו, סיפר לו על עוניו המשווע. הוא הסביר שעל אף שאין לו עבודה, הוא מעדיף לשהות בחנות ולא בבית, משום שאינו מסוגל לשמוע את בכי ילדיו הרעבים ללחם.
לבו של השאה יצא אל הסנדלר האומלל, וכפי שעשה פעמים רבות בעבר, הוא החליט להעניק לאזרח ישר-הדרך סכום כסף, אך מבלי לחשוף את זהותו.
כשיצא מחנותו של הסנדלר, הניח השאה על המדרגות שתי מטבעות זהב גדולים שבשוויים ניתן היה להתפרנס חמש שנים תמימות, וחזר לארמונו מלא סיפוק מהמעשה הנדיב שעשה.
שבוע חלף והשאה עבאס יצא שוב לסיור בממלכה, ולאחר שהתעדכן בדעות התושבים החליט לבדוק כיצד הסנדלר משתמש בכסף שהוא העניק לו. כשהגיע לחנות הקטנה נדהם השאה לגלות שגם הלילה דולק שם האור. כיצד זה ייתכן, חשב לעצמו, הרי האיש כבר עשיר מופלג?!
נכנס השאה לחנותו של הסנדלר, וראה שהוא עדיין עצוב וכאוב. הוא נכנס איתו שוב בשיחה ידידותית והפליג בדיבור עד שגילה בדרכי עקיפין שהאיש כלל לא הבחין בשתי המטבעות שהיו מונחות על מפתן דלתו. באותו לילה, כך הבין השאה מהשיחה, ניסה הסנדלר לנחם את עצמו והחל להרהר ברעיון שיש אנשים שמצבם קשה משלו. הוא החליט לנסות ולחוש כיצד מרגישים העיוורים, יצא מחנותו בעיניים עצומות וגישש את דרכו עד לבית. כך הוא חלף על פני המטבעות מבלי לראות אותם, ומישהו אחר מצא כנראה את האוצר.
למחרת בבוקר שלח השאה את אחד מעבדיו להניח עוף מבושל ליד דלתו של הסנדלר. העוף היה טעים להפליא והפיץ ניחוחות נפלאים, ובתוכו הטמין השאה שתי מטבעות זהב נוספים. כאשר הסנדלר יביא את העוף למשפחתו הרעבה, הרהר השאה, הם ימצאו את האוצר ומזלם יתהפך עליהם לטובה.
אך לאחר שבוע, בסיורו הלילי, נדהם השאה לגלות שהסנדלר עדיין יושב בחנותו עצוב ומדוכא. הוא ניסה לברר בדרכים עקיפות מה עלה בגורל העוף, עד שהבין: הסנדלר שילדיו מעולם לא אכלו עוף, חשש להרגיל אותם למשהו שלא יהיה ביכולתו לספק להם פעם נוספת, ולכן נתן את העוף לאופה תמורת חוב של כמה חודשים...
הבין השאה שלפניו סנדלר חסר מזל, והחליט להשאיר בחשאי ליד הכסא שקיק עור ובו שתי מטבעות חדשים. הפעם, כך היה בטוח, אין סיכוי שהסנדלר יחמיץ את ההזדמנות.
כעבור שבוע חזר המחזה הרגיל על עצמו. השאה ראה את הסנדלר יושב בחנותו, עצוב ונפול פנים כמו תמיד. הוא נכנס אל הסנדלר, החל לדובב אותו ושאל האם לא ראה במקרה שקיק עור ובו שתי מטבעות.
'זה היה שייך לך?' נבהל הסנדלר. התברר שלמחרת ביקורו הקודם של השאה הגיע אדם לתקן את נעליו, וכאשר הוא הלך, הבחין הסנדלר בשקיק. הוא רדף אחריו ואמר לו שהוא שכח את זה בחנות. האיש נטל את השקיק והודה לו בכל לב.

ישראל צולי, הרב הראשי של רומא, מחליט להתנצר (1945)

הרב הראשי של רומא, הרב ישראל צולי, התנצר זמן קצר לאחר השואה. הרב צולי מצא מקום מקלט במשך השואה בוותיקן. עם שחרור העיר ב-1945 הורחק הרב ממשרתו הרמה כיוון שהיו חשדות על כך שבמשך המלחמה הוא מסר רשימות של יהודים לצבא הנאצי. צולי בחר להתנצר.

היהודי פריץ הבר - אבי לוחמת הגזים (1915)

ביומה הראשון של מלחמת העולם הראשונה, התייצב פריץ הבר כמתנדב בגיל 46 לצבא הגרמני, הוא קיבל דרגת סרן באופן זמני ומונה כראש האגף הכימי במשרד המלחמה. באוקטובר 1914 ערך ניסויים בפגזי גז מדמיע וגילה שאינם אפקטיביים מספיק. הבר הציע לעבור לכלור שישוחרר מבלונים. בכך פתח את עידן הלוחמה הכימית המודרנית והפך לאבי השימוש בגזים רעילים בשדות הקרב. במסגרת זו ובשיתוף פעולה עם ג'יימס פרנק, ריכרד וילשטאטר (חתני פרס נובל לעתיד) ומקס קרשבאום, עסקו בפיתוח אשר היה צפוי לשבור את הקיפאון של מלחמת החפירות. הבר ארגן את הייצור ועבד ללא לאות לייצר מאות טונות של גז כלור ובבניית אלפי בלוני גז, אימן מחלקות חיילים מיוחדות לשימוש בגזים ופיקח אישית על הצבת הבלונים בחפירות. השימוש הראשון היה ב-22 באפריל 1915, ובו שוחררו כ-150 טון כלור, לאורך חזית של כ-5 קילומטר, בפרק זמן של כ-10 דקות וגרמו ל-15,000 נפגעים בקרב בעלות הברית.
הבר השתיק את מצפונו בכך שטען שהצרפתים השתמשו בגז ראשונים, ובכך שקיווה שהנשק יגרום לניצחון מהיר של הגרמנים ויקצר את זוועות המלחמה.
כאשר האנגלים עצמם פיתחו אף הם יכולת כימית כנגד הגרמנים, פיתח הבר כתגובה גז קטלני עוד יותר: גז החרדל המשמש כנשק להשמדה המונית גם כמעט 100 שנים אחרי המצאתו. אשתו של הבר התנגדה לפיתוח הנשק הכימי, התחננה בפניו שיחדל מכך, אך הבר לא שעה להפצרותיה. ב-1 במאי 1915 היא התאבדה ביריה, מאקדחו הצבאי. למחרת היום חזר הבר להמשך עבודה על פיתוח כלי נשק כימיים. שמועות, שקשה לאשר, קשרו בין התנגדותה של אשתו לנשק כימי, להתאבדותה.

המיליארדר ג'ראלד רטנר קורא למוצרים שלו "זבל" (1991)

[קרדיט: אתר שלום לעם]

'תכשיטי רטנר' הייתה חנות קטנה לממכר תכשיטי זהב ויהלומים, שהתמקמה לה במרכז לונדון. מר רטנר הזקן, שהיה אדם ישר דרך, ניסה במשך שנים לפתוח סניפים נוספים לחנות התכשיטים ברחבי בריטניה, ולאחר מאמצים מרובים הצליח לפתוח שני סניפים נוספים. במשך הזמן הכניס את בנו הצעיר והנמרץ ג'ראלד (Gerald Ratner), להנהלת העסק כדי שיוכל לנהל את החנויות השונות, דבר שכבר היה למעלה מכוחותיו. ג'ראלד הצעיר התערה במרץ בניהול השוטף של החנויות והצליח להזניק בהן את המכירות באמצעות רעיונות חדשניים ומקוריים.

כאשר ירש ג'ראלד רטנר את עסק התכשיטים של אביו בשנת 1984, הוא הצליח תוך זמן קצר להפוך את התכשיטים שבחנות למותגי על, הוא החל לשווק תכשיטים בעיצובים חדשניים ויפהפיים על אף שנעשו מחומרים פשוטים. 'אין צורך למכור תכשיט מזהב על מנת שהוא יהיה יוקרתי' שינן כל העת בפני עובדיו 'די בכך שאתה מעצב את התכשיט בצורה יוקרתית, ואתה כבר יכול למכור אותו כאילו היה עשוי מזהב'. הוא הפסיק לסחור בתכשיטים שנעשו בידי מפעלים אחרים, והחל למכור רק תכשיטים מתוצרת עצמית, שהושקעו בהם מיטב המחשבה והסגנון של 'תכשיטי רטנר', שצברו תאוצה בזכות הסגנון הייחודי.

לאחר שש שנים בלבד, הצליח ג'ראלד להפוך את העסק מכמה חנויות בודדות לאימפריית ענק של 2500 חנויות, שהיו פרוסות בכל רחבי אירופה. הביקוש האדיר לתכשיטים של 'רטנר' הוביל לפתיחת מפעלי ענק בהם הועסקו 'מעצבי על', שיצרו תכשיטים כמעט מכל חומר אפשרי. בשנת 1990 הועסקו כ-25,000 איש ברשת המפעלים והחנויות של המיליארדר ג'ראלד רטנר, שגרף רווח של קרוב ל-200 מיליון דולר מדי שנה אל כיסו.

למרות הפיתוי להעלות את מכירי התכשיטים עקב הביקוש הגובר, התאפק רטנר והשאיר את מחירי התכשיטים סבירים, דבר שהעלה את הפופולאריות של החברה בעיני הלקוחות וכמובן שהעלה גם את רף המכירות בצורה חדה. תוך זמן קצר התפרסם ג'ראלד רטנר בכל רחבי בכלכלה העולמית, כמצליחן של ממש בתחום העסקים, הוא ניצב ברשימה אחת עם אנשי העסקים המשפיעים ביותר על הכלכלה העולמית והוזמן לנאום בכנסים פיננסיים במדינות רבות.

גם בלונדון עיר מגוריו של רטנר מתקיימת מדי שנה ועידה שנתית, שאליה מוזמנים בעלי עסקים רבים המתאספים על מנת לדון יחד בסוגיות כלכליות העומדות על הפרק. במפגש דנים כיצד ניתן לשפר את מכירות בתי העסק, וכיצד להתמודד עם הבעיות השונות שצצות כל העת. במרכז האירוע מתקיימת ארוחת צהרים חגיגית בה משתתפים בעיקר מאות בעלי עסקים מתחילים המעוניינים לשמוע עצות מה'כרישים הגדולים' המוזמנים לנאום באירוע היוקרתי. גם כתבים ועיתונאים של עיתוני כלכלה שונים מגיעים לסקר את הנאמר באירוע ועיקרי הדברים מועברים למיליוני הקוראים ברחבי הגלובוס.

בשנת 1991 החליטה הנהלת הוועידה להזמין לנאום המרכזי של ארוחת הצהרים, את המיליארדר והתכשיטן הנודע ג'ראלד רטנר, כדי שיוכל לשתף את המוזמנים הרבים בתהליכים שעשה על מנת להפוך את העסק הקטן שלו לאימפריה אדירה הפרוסה בכל קניון ברחבי העולם. הידע והניסיון של איל ההון המפורסם יכולים להיות קרש קפיצה עבור בעלי העסקים הקטנים על מנת שילמדו את הצעדים הדרושים לקידום העסקים שבבעלותם.

מחיאות כפיים רמות נשמעו מכל רחבי האולם בעת שאיל ההון עשה את דרכו אל הדוכן, ג'ראלד פתח בדבריו וסיפר כיצד התחיל את דרכו הפיננסית המבטיחה, פירט את הסיכונים השונים שנטל על עצמו ונתן עצות למכביר בעוד שהוא מסיים את דבריו בתיאור רברבני על הצלחתו המסחררת.

6000 אנשי עסקים גמאו את מילותיו בשקיקה, ובסיום ההרצאה המאלפת ניתנה רשות לשאול אותו שאלות עשר שניות הוקצבו כזמן לתשובה לכל שואל, כדי להספיק לתת מענה לכל השואלים. אחד המשתתפים קיבל את רשות הדיבור ושאל: 'תאמר לי בבקשה, כיצד אתה מר רטנר הגדול מצליח למכור תכשיטים כל כך יוקרתיים במחיר כל כך זול?'

וכאן עשה מר רטנר את טעות חייו, הוא ענה בשחצנות: 'איך אני יכול? פשוט מאוד כי הם באמת סתם זבל!'

לאחר רגע הוא המשיך ברברבנותו: ' אנו מייצרים עגיל העשוי מפלדה, שמחירו הריאלי אינו עולה על מחיר סנדוויץ'... ולמרות הכול עצם שם המותג הוא זה שגורם לאנשים לקנות'.

יום למחרת זעקו כל כותרות העיתונים: 'מר רטנר: כל המוצרים שלי הם זבל!' 'העגילים שלנו שווים פחות מסנדוויץ'!'

הלקוחות הוותיקים זעמו מאוד על כך שכל השנים הם רומו כאילו הם קונים תכשיטים בעלי ערך, תוך יממה מניות החברה התרסקו לחלוטין. השותפים נטשו במהרה את הספינה הטובעת, והוא הפסיד מאות מיליוני דולרים. הוא נאלץ לסגור את כל חנויותיו, למכור את נכסיו, שכללו מטוס פרטי ויאכטה מפוארת והוא נשאר כמעט חסר כל.

הטעות הפטאלית של חייו, הורידה אותו לתהום בעשר שניות של גאווה והתרברבות, שהעניקה באופן רגעי כבוד מדומה. רטנר התפטר בנובמבר 1992 והקבוצה שינתה את שמה לקבוצת סיגנט (Signet) בספטמבר 1993.

*******

לעיתים אנו מתרברבים ביכולותינו ובטוחים כי ההצלחה נובעת מיכולותינו. עלינו לדעת כי אנו עומדים בערב ראש השנה, בו דנים על פרנסתו של האדם, 'מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד לראש השנה'. סיפור אמיתי זה של 'תכשיטי רטנר' מוכיח, שאין שום ודאות שדבר הקיים כעת ימשיך להתקיים גם בעוד 10 שניות. התרברבות מעין זאת יכולה לעורר דין על האדם ולגרום לו להגיע לפשיטת רגל. עלינו להשתדל, להתחנן ולבקש, שנזכה בכתיבה וחתימה טובה ושנמשיך את צורת חיינו גם בשנה הבאה.

אמו של הרב וואזנר רצתה להיות כוכבת אופרה

באחת מעיירות אירופה הקרות, התגוררה נערה יהודיה אשר הייתה ידועה בקולה העוצמתי והערב. ויהי היום ואותה נערה, רחל שיף, נקראה לבוא ולהנעים מקולה הערב באופרה מקומית הידועה. ההצעה קסמה לה מאוד, שכן תמורתה הובטח לנערה כבוד ופרסום בחוצות עם, וכמובן גם כסף לא רע. רחל השתכנעה והחליטה להיענות להצעה...

הוריה, יהודים מן השורה, נתחללו למשמע הדבר וניסו להדיחה ולמנוע ממנה הדבר, שכן פחדו מאוד שתושפע מן האוירה הסוררת במקום פרוץ שכזה. אך היא בשלה מעונינת ללכת ולזמר. ולא יועיל שום טיעון הגיוני ככל שיהיה. אביה, ככל יהודי הנמלך ברבו, שם גם הוא פעמיו אל רבו, הרבי הק' מקופישניץ זצ"ל ושטח בפניו את מר ליבו.

הרבי ביקש לקרוא לנערה וברר עימה את הנו', מהי הסיבה שבשלה היא כה מעונינת ללכת ולשיר במקום אשר אין רוח המקום ורוח חכמים נוחה הימנו, וענתה היא שבשל הכבוד והכסף וכמובן הפרסום. נענה אז הרבי ואמר מבטיחני שאם לא תלכי ולא תתני ידך ומדרס כף רגלך במקום טמא זה, תזכי לבן שיאיר את עיני ישראל מקצה העולם ועד קצהו והרי תזכי מכך לפרסום וכבוד רב.

משכה רחל את ידיה מן הענין וזכתה לבן שזכו ישראל וזוכים רבים עוד היום להתבשם מקדושתו ותורתו ולהתברך מפי קודשו, יאריך ימים על ממלכתו. הלא הוא הגר"ש הלוי ואזנר.