פרשת מקץמקץ = ממון קול צום- ישנו פסוק בתהלים: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תהלים מ, ה).
- מכאן לומדים חז"ל: "על ידי שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני, ניתוסף לו שתי שנים" (מדרש רבה, בראשית פרשה פ"ט), כלומר יוסף נענש לשנתיים נוספות בבית האסורים, על שלא בטח מספיק בה' וציפה לעזרת שר המשקים.
ומקשים: מה הבעיה בכך שאדם ידאג לעצמו? שיעשה השתדלות כדי לצאת מבית האסורים?- רבנו בחיי, רואה פגם באמונתו של יוסף שתלה את סיבת הצלתו בשר המשקים. אדם בדרגת אמונה של יוסף, נחשב לו כפגם באמונה וכחטא.
- הנצי"ב מוולוזין, רואה פגם בהשתדלות הטבעית של יוסף. כאחד שראה כיצד האירועים סביבו נעים באופן לא טבעי, היה עליו להמתין להשגחה העליונה לסיים את המשימה בדרך לא טבעית.
פירוש נוסף: - הפרשה פותחת ב"ויהי", לשון צער (מגילה י:).
- כשיש לשון צער - הצער איננו רק בעולמנו, אלא גם בעולמו של הקב"ה.
- חז"ל קבעו כי שלושה דברים מעבירין את רוע הגזירה: תשובה, תפילה וצדקה (בראשית רבה, פרשה מ"ד סימן י"ב). סימנם: קול, ממון, צום.
- יוסף היה צריך להבין כי בשעות צער ההשתדלות הטובה ביותר היא פנייה לקב"ה.
- ולכן יש לקרוא את הפסוק כך: ויהי? מקץ! כאשר יש לשון "ויהי", לשון צער, אז יש לפעול ב"מקץ" - קול ממון צום.
פרשת אמורוְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ – עבודת ה' מרצוןמדוע נדרשת התורה לומר "לרצונכם תזבחו" (כב,כט)? הרי ברור שאם אדם מקריב קרבן תודה, הוא עושה זאת לרצונו! - האדמו"ר רבי שלום ספרין מקביל זאת למשנה באבות (פ"ב משנה י"ח) "אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים", שיש אנשים שאמנם עושים את המצוות שצווה השי"ת אך בכל זאת אינם עושים זאת בשמחה.
- המדרש בויקרא רבה: "וכי תזבחו זבח תודה לה'' לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם, כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם". העוונות מתבטלים, אבל החובה הבסיסית להגיד תודה – לא בטלה.
אבל קרבן תודה הוא חובה! שהרי מפורש ש-4 אנשים חייבים קרבן תודה: "יורדי הים, הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא'' (ברכות) - ללמדך שאפילו אם יש חובה – שתהיה לרצונך, לא כמו אדם שהכריחו אותו לעשות מעשה.
- גם ההורים תמיד נוהגים לומר לילדיהם: אני לא רוצה ממך כלום, רק שתדע להעריך ושתגיד תודה.
- התודה היא קרבן פשוט, סמלי, בסך הכל לחם עם שמן. "וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ז, יב).
פרשת שופטים"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" – פירוש המילה תמיםכִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם... תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ! (דברים יח, ט) - רש"י: "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות".
- מלבים: שם "תמים", מציין שאין לבו חלוק.
ארבע משמעויות במקרא: - יחידה מספרית שלמה, למשל: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויק' כג:טו); "וַיַּעֲמֹד הַשֶּמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּמַיִם וְלֹא-אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים" (יהו' י:יג).
- שלמותו הפיזית של הקרבן הראוי לזביחה, כגון: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה" (שמ' יב:ה); "כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ תָמִים" (במ' ו:יד). אם היחידה המספרית קובעת את גיל הקרבן, הרי המושג "תמים" בהקשר זה מגדיר את הצורך בקרבן שיהיה שלם בגופו ונעדר כל מום.
- פן אחר של המושג מתאר דרך התנהגות שאין בה פגם מוסרי, והיא מדרכי הא-ל, ככתוב: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דב' לב:ד), ועם זאת היא אידיאל אנושי בר-השגה, כפי שמתואר: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה" (בר' ו:ט); "אַשְׁרֵי תְמִימֵי-דָרֶךְ" (תה' יח:לא).
- שימוש אחר של המושג מעניק לו מעמד נורמטיבי בדמות צו עשה. לראשונה בתורה הוא בא בהקשר כזה בדבר ה' לאברהם: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בר' יז:א). כיוצא בזה בפרשתנו קובע משה נורמה כללית לציבור: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ".
כאמור, המשמעות המשותפת לכל ארבע ההוראות היא השלמות, המוצגת במקראות בשני מישורים: האחד טכני והאחר מהותי. אם במישור הטכני נדרשת שלמות מספרית או פיזית, הרי במישור הרוחני נדרשת דבקות מוחלטת בא-ל. לשם השגתה של דבקות זו מונחה המאמין לפעול בשתי דרכים: האחת – קיומן של כל מצוות התורה, והאחרת – התנגדות לכל תופעה חברתית ודתית המאיימת על השגת יעדי התורה. התופעה שנתפסה בתורה כמאיימת ביותר על השגת יעדים אלה זכתה לכינוי "עבודה זרה" ולכינוי הגנאי "תועבה".
לכן – תמימות = שלמות = להיות אחד: - שלמים עם האמונה שלנו בקב"ה (לא הולכים אחרי אובות וידעונים).
- שלמות מצד ההתאחדות עם הקב"ה.
- "אשרי תמימי דרך" = אנשים שיש להם דרך אחת.
פרשת ראהמהו אביב?מעובד מאתר דעת, הערך: אביב.
"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" - רש"י מפרש: אביב = ראשון. "חדש האביב - שהתבואה מתמלאת בו באביה. אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות".
- רשב"ם חולק: אביב = טרומי, לשון ביכור וראשית, כמו "עודנו באיבו לא יקטף" "באיבי הנחל".
ובמקום אחר, על הפסוק "לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות כג, טו) מצאנו שאביב = ראשון. - רש"י: 'אביב' - לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות. 'חודש האביב' – שהתבואה מתמלאת בו באביה"
"וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט, לא) - התורה מספרת מדוע השעורה נפגעה במכת הברד.
- הטעם לכך: השעורה כבר היתה בשלה וקשה
ולא הייתה מסוגלת "להתכופף" מפני הברד העז (בניגוד לחיטה, שהיתה עדיין רכה ולכן לא נפגעה).
- כלומר, המונח "אביב" מציין מצב צבירה של גרגרי תבואה.
- פירוש אחר, הוא שהשעורה הייתה במצב צבירה ראשוני, תחילי, וטרם הספיקה להתבוסס ולהיאחז בקרקע. הברד חיסל אותה.
- ועל יסוד זה, מדוע "הַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ"? התשובה: "כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" = מאוחרות (רש"י).
- כלומר, השעורה הייתה אביב, ראשונית, בראשית דרכה. החטה והכוסמת היו מאוחרות, והספיקו להיאחז בקרקע.
אביב הוא גם תחילת השנה (ניסן): - "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות יג, ד)
- "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאֶתָ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם" (שמות כג, טו)
- "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א)
שימוש נוסף: - "אביב העמים" (1848) מסמל את תחילתם וראשיתם של הזרמים המהפכניים באירופה.
- "האביב של פראג" (1968) מסמל את תקופת ההתקוממות של צ'כוסלובקיה נגד השלטון הסובייטי.
- "תל-אביב" היא העיר העברית הראשונה (נוסדה 1909).
"בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן"- המדרש מספר על אדם שהדיר עצמו מאשתו ולא היה מוכן עוד לראותה, עד שהלכה לרבי ישמעאל והתייפתה, ובעלה לא זיהה אותה: "ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנאה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: בנִי, מִזו נדרת? אמר לו: לאו. והתירהּ רבי ישמעאל. באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן" (נדרים סו, ע"א).
- הרב ברוך אשלג אומר שזהו משל לעם ישראל שעני בדעת דקדושה, לא רואים את יופיו היינו נשמת ישראל. (רבי ברוך שלום אשלג, ברכת שלום, פ' כי תצא, עמ' רצו).
- וממשיכה הגמרא ומספרת: "שן תותבת היתה לה ועשה לה רבי ישמעאל שן של זהב משלו".
- השן התותבת זה משא החולין שעם ישראל סוחב על גבו.
- והמשך המדרש: "וכשמת ר' ישמעאל, היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל על ר' ישמעאל בכינה" תיבת בכינה = בנות כל ישראל נאות הן.
"הראה לו קשר של תפילין"יש חידוש נפלא, שזכיתי לקרוא בשם ה"חשב סופר". (מצאצאי החת"ם סופר, גרמניה) כאשר מבקש משה מה': "הראני נא את כבודך" התורה אומרת שה' ענה לו ואמר: "וראית את אחוריי, ופניי לא יראו". את הדברים מסבירים חז"ל: "והסירתי את כפי - אמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין (של ראש)" הרבה מפרשים התחבטו בשאלה, מדוע דווקא הראה לו קשר של תפילין, ולא משהו אחר, או אפילו נשאל בצורה אחרת - מדוע לא הראה לו את התפילין עצמן?
אלא – מבאר החשב סופר – הקשר של התפילין, נתפס בדעת הבריות כאמצעי ודרך לקיום המצוות עצמה, שהרי המצווה באמת - זה מה שיש בתפילין - התפילין עצמן - הפרשיות. ודווקא כאן, הראה לו הקב"ה למשה – קשר של תפילין לומר, שבכל זמן וזמן, גם כאשר אדם זוכה למה שלא זכה אדם מעולם ומגיע לדרגה אדירה כמו שהגיע משה רבינו, שאמר – הראני נא את כבודך! בכל זאת, צריך האדם לדעת להכיר - ולהעריך את כל הדברים שהיו אמצעי להגיע לאותו מקום נשגב. כלומר, החשיבות הרבה לא ניתנת רק לאיפה אתה נמצא היום, ומהי מטרתך, אלא --- כיצד להשיג את המטרה הזאת, זה לא פחות חשוב !!! בדיוק, כמו שמצוות תפילין, וודאי קדושתה עליונה ואדירה, אך לא פחות חשוב זה אותו קשר, אותו קשר של תפילין שמחזיק אותם יחד בצורה חזרה - והוא בעצם האמצעי לעצם היותם תפילין.
המסר הוא שגם שכבר סימנו לעצמנו מטרה, והיא באמת מטרה נעלית ונאצלת, צריך תמיד לזכור ולהתבונן -- האם באמת הדרכים והאמצעים שבחרנו להגיע לאותה מטרה גם נכונות? האם בחרנו באמצעים הטובים ביותר להגיע אליה? |
|