- מרחק 160 ק"מ מזרחה מגיאורגיופוליס (מפה).
- עיירת נמל תיירותית.
- חיי העיר מתרכזים סביב האגם הזה.
- מחובר בתעלה לים מה שהפך את מימיו למלוחים.
- עומקו: 64 מ'.
- על פי אגדה, אלת החכמה והמלחמה אתנה התרחצה באגם.
- בכל שנה בחצות חג הפסחא של הנצרות האורתודוקסית, רוב אוכלוסיית העיר נאסף סביב האגם כדי לחגוג עם זיקוקין ונפצים.
- במהלך הנסיגה הגרמנית מהאגם במלחמת העולם השנייה, זרקו הגרמני כלי נשק רבים והטביעו רכבים בתוך האגם.
- כפר דייגים קטן ותיירותי מאוד, שעיקר העניין בו היא ההפלגה לאי המצורעים ספינלונגה.
- אי המנותק מכרתים, למעט מעבר צר אחד, הנמצא בחלק המזרחי.
- הונציאנים כינו אותו קוץ (spina) ארוך (longa).
- מי שיחפש את האי במפה ימצא את השם הרשמי קאלידון (Καλυδών). הסיבה: הונציאנים קראו כך גם לאי דומה בונציה (כיום ג'ודקה).
- האי נמצא בקצהו של חצי האי ספינלונגה הגדולה. היה מחובר ליבשה.
- הוונציאנים שהשתלטו על המקום בעיקר בגלל מכרות מלח, ניתקו את האי מהיבשה ובנו עליו ב-1578, מבצר גדול הקיים עד היום.
- 1630 היו במבצר 35 תותחים.
- למרות כיבוש העות'מאנים ב-1669, החזיקו הוונציאנים בספינלונגה 45 שנים כמעוז נוצרי מבודד מול עות'מאנים עוינים.
- המגינים ניהלו קרבות עזים והיו "מתפרנסים זה מזה" (הבור היה מתמלא מחולייתו, ברכות ג: סנהדרין טז.).
- 1715 כניעת הונציאנים. המבצר הועבר לטורקים בהסכם.
- הטורקים גורשו מכרתים ב-1897 אבל כ-1100 תושבים טורקים ברחו לספינלונגה וסירבו לעזוב.
- הם עזבו ב-1903 כאשר היוונים החלו לשלוח לאי חולי צרעת.
- בשער המצודה: האריה המכונף של מרקוס הקדוש, סמלה של ונציה.
אי המצורעים- 1903-1957 האי שימש כמושבת מצורעים.
- צרעת נחשבת כמחלה מדבקת המועברת על ידי תרסיסי חיידקים מהאף ומדרכי הנשימה.
- לא היה טיפול למחלה זו שפגעה בעיקר בעור ובמערכת העצבים.
- החולים הושטו למקום בסירות ועברו דרך שער במבצר.
- מצבם הוטב באי.
- הם לא נחשפו להתעללויות מצד בריאים והממשלה דאגה לשלוח להם אספקה שוטפת דרך הים.
- המצורעים ניהלו משטר פנימי עם מנהיגים נבחרים.
- הגרמנים ששלטו באי במלחמת העולם השנייה בשנים 1941-1945, לא העזו לעלות לאי ולהתערב בחיי המצורעים.
- עם תחילת השימוש בתרופות יעילות נגד הצרעת פסקו החולים להיות מדבקים ופסק הצורך לבודדם.
- 1953 מת המצורע האחרון, ומאז האי שומם.
- זהו האי מספרה של ויקטוריה היסלופ "האי של סופיה" (2005). הספר מתאר את הנסיבות שהביאו להעברתם של החולים לאי, את תסמיניה ותוצאותיה של המחלה, את היחס החשדני והעוין שהיה מנת חלקם של החולים, ואת מציאת התרופה לריפויה של המחלה.
- מסופר דרך עיניה של סופיה שחוותה את המשלוח של אמה, שחלתה ועוד אנשים יקרים לה.
- מי הוא המעביר את החולים לאי המצורעים בסירתו הקטנה? אביה של סופיה.
- גורמת לעיוותים בגוף ועל העור.
- הצרעת מזכירה במקום מסוים את האיידס; הן ביחס החברה לחולים, באופן המערב אמונות טפלות והן בורות בקשר לאיך המחלה עוברת, כמו גם העובדה שאדם יכול להיות נשא ולהדביק בלי לדעת והמחלה עצמה לא תתפרץ שנים (בין 5 ל-20 שנות דגירה).
- במקומות רבים המצורעים צוו ללכת עם פעמון.
- בתקופה הצלבנית שכנה בירושלים מושבת מצורעים מצפון לשער החדש של ימינו, ונקראה מסדר סנט לזרוס, שעל פי הברית החדשה נרפא מצרעתו על ידי ישו.
- בשלהי התקופה העות'מאנית פעלה מושבת מצורעים בתוך העיר העתיקה, בצמוד לחומה הדרומית ליד שער ציון (בתחומי גן התקומה של ימינו). המצורעים התגוררו שם בבקתות עלובות, שדלתיהן פנו אל החומה ולא אל הרחוב. הם התחתנו רק בינם לבין עצמם, ונחשבו לאחת הקהילות האומללות ביותר בעיר.
- שיעור ההדבקה נמוך מאד. כ-95% מן האוכלוסייה מחוסנים באופן טבעי כנגד חיידק המחלה.
תפילין המצורע - ר' אריה לויןמסופר על הרב אריה לוין שהיה הולך לבקר את אנשי המחתרות, אנשי אצ''ל ולח''י שהיו במאסר הבריטי, והיה לומד עם חברותא במשך עשרות שנים, שניהם כבר היו זקנים, והנה החברותא הזה נפטר מן העולם. כמובן שהרב היה בצער גדול והשתתף בלוויה של החבר. אחד האנשים שהשתתפו בלוויה, עקב כל הדרך אחרי הרב, כי הבין שהמקרה הזה קשה מאוד לרב. והנה, למרבה הפלא הוא רואה שתוך כדי הלוויה שהייתה צועדת רגלית, הרב חמק מבין האנשים ונכנס לחנות פרחים. קנה עציץ קטן מחרס ויצא. הדבר מאוד בער בו, לא ראוי ולא מתאים בעת לוויה של חבר טוב להיכנס לקנות עציץ גם אם זה לאשתך... אך לא אמר מילה. לאחר כמה ימי הבלגה, לא יכל להתאפק, ניגש לרב ובעדינות שאל לפשר הדבר. ענה לו הרב ואמר: "לא ידעתי שמישהו שם לב". הרב אריה לוין, היה ידוע כאדם מסור מאוד לכלל. אהבת ישראל שלו הייתה דבר מדהים. הוא היה נוהג לבקר ב בית-חולים לאנשים מצורעים הנסן בשכונת טלביה. למתרפאים היהודים לא היה מזון כשר או אפשרות להתפלל במניין, הדבר נודע לרב אריה לוין, שארגן משלוחי מנות מזון כשר ומניין תפילה מסודר. וכך סיפר הרב אריה לוין לאותו אדם: "בבוקר הלכתי כדרכי לבית החולים למצורעים, וביקרתי במחלקות, וראיתי שם מיטה ריקה. לשאלתי נעניתי שהאדם נפטר. שאלתי: מה עם התפילין שלו? אמרו לי, כידוע במקום כזה, כל דבר שהאדם נגע בו אנו לוקחים אותו ושורפים. אמרתי להם: לשרוף תפילין? חס ושלום. אמרו לי: אין מה לעשות, זה עלול להדביק אחרים. שאלתי אם אין פתרון אחר, ואמרו לי שיש. התנאי הוא, שהרב יהיה אחראי לכך שהתפילין יוכנסו לכד חרס שיוטמן במקום שאין לאנשים גישה לשם. נתנו לי שעה מסוימת שעד אז אני חייב להביא את כד החרס, שאם לא כן ישרפו את התפילין. לכן נאלצתי בעת הלוויה להיכנס לחנות הפרחים, ולקנות את העציץ." היהודי המצורע הבודדבאיזור בית לחם, שכן בית חולים למצורעים. איש לא פקד את המקום. סכנת ההדבקות גרמה לכל החולים להיות בבחינת "נידחי ישראל". אך ר' אריה השפיע שפע של אהבה דווקא על הדחויים, החריגים, האחרים, המצורעים:
סיפר האדמו"ר מסוכצו'ב, הרב מנחם שלמה בורנשטיין ליהודה רידר: "בזמן המנדט הבריטי, בקשני ר' אריה באחד מימי ראש חודש שאצטרף אליו בנסיעתו לבית החולים למצורעים אשר היה ממוקם בבית לחם, ואסייע בידו בנשיאת סלי המזון. הופתעתי - ונעניתי בנפש חפצה. עלינו על אוטובוס ערבי, ירדנו בבית לחם וכיתתנו רגלינו כברת דרך ארוכה עד לבית החולים למצורעים. משהגענו לשם, נכנס ר' אריה לכל אחד מהחדרים, בירך את החולים בברכת רפואה שלמה וחילק להם דברי מאכל. משיצאנו לפרוזדור, שאלתיו: ומה לך כי תסע מחוץ לעיר ותכתת רגליך כדי לבקר חולים מצורעים ערבים? השיבני: ישנו יהודי אחד ובודד המאושפז עם כל החולים הערבים ובזכותו הולך אנכי ופוקד את החולים כולם. (מתוך: "צדיק יסוד עולם" מסכת חייו של ר' אריה לוין) |